פלדנקרייז - מדע או אמנות

אם מדע הוא התבוננות בתופעות החיים וההתחקות על מפתחות מהלכם כדי לשפרם הרי פלדנקרייז הוא מדע טובת החיים. מדע זה מתווה דרך איך לעורר את המשאבים האורגניים, להמציא פתרונות תפקודיים ההולכים ומשתכללים, הוא נראה אמנם כמו אומנות, כיוון שהוא כל כך אישי, מגוון באינדיוידואליות, לא צפוי ויצירתי. אפילו אם הלומד בשיטת פלדנקרייז מונחה צעד צעד בתהליך

המזכיר למוח איך לחדש תפיסתו ולהשתפר הרי אותו אדם מתיחס לשיפורו כחוויתו הבלעדית שהוא עצמו הרוויח במעורבותו המלאה ע"י יישום התהליך. כמו אבקת הפרחים שהופכת לדבש רק אחרי שהדבורה לועסת אותה ומעבירה אותה דרך המערכת שלה נתפס השיפור בתפקוד כקינין אישי. המורכבות האישית הזאת אינה מקובלת בסגנון המחקר המדעי, בו המתבונן הוא עד הצופה ביקום מנקודת ראותו הנבדלת. אף כי יצירת השיפור בשיטת פלדנקרייז איננה בלתי תלויה ואבסטרקטית

כאומנות, אלא היא מוגבלת במדוייק בתחומי הגוף האנושי, כפי שעוצב לפעול על ידי האבולוציה והתרבות, עדיין נראית השיטה בתחום של עשיית ניסים לא מוסברים. בגלל חוסר ההסבר היא מנועה ממעמדה כמדע, לפחות בעיני אותם אנשים שהתחנכו לסנן ולבדוק את רשמיהם בהגיון האינטלקטואלי של המדעים המדוייקים.

משה קיווה להצליח להציג את שיותו במונחים שעומדים במבחן של חשיבה מדעית, כשהוא התחיל ללמד את FI-ה בקורס הראשון שלו בתל-אביב ב-76' הוא אמר שבשבילו זהו מבחן של מדעיות השיטה, אם ניתן להעביר את ידע, החשיבה והמיומנות לאנשים אחרים. עם זאת משה ידע שהמדע עדיין לא מוכן להתחשב בנסתר שבגלוי שמניע את החיים האורגניים, כפי שפענח אותו משה, הוא אמר פעם ששיטתו היא כמו המספר הלא רציונלי, הפרדוקס של השורש הרבועי השלילי שהמדע הכיר בקיומו אף כי לא

ידע להסביר אותו, ואף כי צוינו להיות מסוגלים ליצור את העובדות בשטח גם אם אין להן הסבר, הבה ננסה להתמודד עם ההסבר, למשל:  

תהליך: - להפנות את הראש מצד לצד ולהבחין באיזה צד יש יותר קושי.

- להחזיק את הצואר בשתי הידיים כשקצות האצבעות תומכות בתחתית הלסת

והאגודלים בעצמות הבריח, המרפקים נשענים על החזה והראש מקובע אל הגו כחטיבה אחת

- להפנות את הגו עם הראש הנעול עליו את הצד בו היה פחות קושי, כמה פעמים.

- להסיר את הידיים ולנסות שוב, להפנות את הראש את הצד בו היה בתחילה

יותר קושי, להבחין בהשתפרות. אפשר להסביר חלק מהשיפור במונחים מיכניים שהרי עכבנו את מעורבות העורף והזכרנו לבית החזה להתחיל להתפרק ולהשתתף בתנועה. החופש החדש הזה בשדרה

שיפר את יכולת ההפנייה של הראש. העובדה שתנועת הראש השתפרה גם בכוון בו לא אמנו את השרירים הרלבנטיים מראה כי שיקום חופש תנועתי מגיע מעבר  לעולם החומר והוא נוגע למושג שיש לאדם על פוטנציאל התנועה שלו. עצם החוויה של תנועה במקום שהיה מקודם קפוא איפשר פריצה לדימוי עצמי נרחב יותר.

האם יכול המדע להתחשב בערך סובייקטיבי כמו הדימוי העצמי של האדם על יכולת הביצוע שלו?

תהליך: לנסות להביט אל התקרה ולהעריך את יכולת התנועה. לשים לב איך חשים

את איתות הגבול של פעולה זו.  להניח יד אחת על החוליה העבה בבסיס העורף ולגרור מעט את הרקמות שמעליה כלפי הראש, אמת היד מאחורי הראש חוסמת בעדו מלהתכופף לאחור, באופן זה

להעלות את החזה כדי להביא את המבט כלפי התקרה. ביד שניה על עצם החזה, עם קצות האצבעות כלפי מטה, בכל פעם שהחזה חוזר למקומו להמשיך ולכוון אותו לשקוע ולהיסוג לאחור, עד שמרגישים כי השענות הישיבה נודדת אל מאחרוי עצמות המושב, להמשיך כך חליפות ולהעלות ולהנמיך את בית החזה, בכל פעם שעולים להפנות את העיניים העצומות, כלפי הקדקד, בכל פעם שיורדים להפנות את העיניים אל הזנב. לחדול ולבחון את אופן העלאת הראש לתקרה. לאמוד את התוצאה.

ההסבר יכול גם כאן להיות במונחים מיכניים ומצביע שבעזרת היד כוונו את התפרקות השדרה לאיזור נמוך מן החוליה השביעית, שזהו בדרך כלל קטע קפוא ובעזרת היד על החזה שיתפנו יותר חלקים מעצמנו ובייחוד את האגן שהוא מרכזי בארגון העצמי. הרמוניה בשיתוף פעולה בין חלקי הגוף אי אפשר לבחון דרך מיקרוסקופ. צריך יהיה לשם כך מעבדה עם פרמטרים אחרים. לשוב להעלות ולהוריד את בית החזה לסירוגין בעזרת הידיים אך הפעם להפוך את תיאום העיניים, כשמעלים את החזה עם הראש להפנות את המבט לזנב, וכאשר שוקעים בחזה והראש מורכן להפנות את העיניים מבעד לשמורות העצומות אל הקדקד. לבחון שוב את התוצאה איך עולה הראש עכשיו, האם נוסף שיפור על השיפור

הקודם. איך ניתן להסביר שהפעלה בניגוד לשגרה עובדת כאתגר הממריץ את המוח להשתמש

בכליו כדי לשכלל את יכולתו? גישה זו מביאה בחשבון את יכולת הלמידה, ההסתגלות, הסיכוי שהאורגניזם ישנה ממנהגו ויפעל אחרת מתוך בחירתו. גישה זו גם מציעה את התנאים המעוררים את יצירת השינוי. האם המדע מוכן להתייחס לגוף האורגני לא כאובייקט חמרי הכפוף לעיצוב ישות

אלא כפוטנציאל של אינטיליגנציה שניתן לפתחה באקלים מסויים?

תהליך: לבחון שוב את הרמת הראש לתקרה. בישיבה להעמיד כף רגל יחפה על הרצפה, להשאיר את העקב מעוגן בארץ ולהעלות את פיסת הרגל באויר וכן להחזיר אותה למקומה. בכל פעם שהקרסול נכפף ופיסת הרגל עולה באויר לכפוף את הבהונות למטה כלפי הסולייה. לכל פעם שפיסת הרגל חוזרת לרצפה להעלות את הבהונות כלפי הפנים ולנחות רק על כרית הכף. להוביל את תנועת כף הרגל

ברציפות ללא לחץ מיותר ולחבר את המעברים לתנועה מעוגלת.

אפשר גם לאותת בכף היד תנועה דומה בה קצות האצבעות מתקרבות זו לזו כשגב כף היד מתקמר והיא עולה למעלה, והאצבעות חוזרות ומתפשקות כאשר פרק היד נכפף לאחור והיד שוקעת מעט למטה (תנועת הפעמון). לחדול ולבדוק את תנועת הראש כלפי מעלה.

הפעם יותר קשה להסביר את השיפור במונחים מיכניים, כי איך תנועה בקצה אחד יכולה להשפיע על הקצה האחר אלא אם כן מסתכלים על התנועה מפרספקטיבה של האינטגרציה הכללית ויכולים לראות איך תנועת הרגל מתחילה אפקט של שרשרת דומינו דרך כל השלד ויוצרת היענות של פונקציה מובנת לאורגניזם בהתנעה אורגנית. מספיק לתת לאורגניזם רמז דק, כמו כמה צלילים משיר שפעם ידענו,

כדי שהוא יזכר בשיר השלם ויוכל להמשיך אותו בעצמו. ייתכן שתנועת כף הרגל היא קטע מפסיפס של לוקומציה אמפיבית עתיקה. ככל שמתכונת התנועה היא פרימיטיבית יש לה נסיון אבולציוני יותר ממושך וכך יש לה יותר עצמה וידע. זה כאילו להתחבר את DNA תפקודי בעוד הוא פוטנציאל תנועתי שאינו מעוגן בחומר, מסורת ניירולוגית בזכרון התפקודי האם המדע מוכן לסמוך על תכנה ללא עדות של חומרה?

תהליך:להמשיך לבדוק את העלאת הראש לתקרה. להבחין איך התוצאה משתנה תוך כדי הבדיקה, זה עצמו מקשה על המשימה לבדוק את התנועה במעבדה מדעית, השואפת להשיג תוצאות צפויות הניתנות לחזרה מדוייקת. לעצום את העיניים, לדמות את קדמת חוליות הצואר, לראות את המרווחים בין

החוליות נסגרים ומתקרבים זה לזה. לחוש מה התנועה הנובעת מארגון זה ולהניח לראש לרכון קדימה מעט שבמעט, שבא רק כדי לציית לדימוי. לחזור על כך פעמים אחדות. בכל פעם שהראש מורכן והחוליות מפנים מתקרבות ומצטמצמות זו לזו, לראות שמאחורי העורף זיזי החוליות האחוריים מתפרסים ומתרחקים זה מזה. בכל פעם שהראש חוזר למקומו לראות איך הזיזים מאחור נסגרים ונכנסים זה בזה

ומלפנים המרווחים בין החוליות גדלים. להמשיך כך ומידי כמה תנועות לעבור ולהתיחס לחוליות נוספות במורד השדרה. לקחת את הזמן הדרוש לאיתור הדימוי, ולעשות תנועות מזעריות בלבד. לזהות את תשומת הלב אל החלק המצטמצם פעם בחזית שמתכופפים קדימה ופעם בגב כשמתיישרים.

להבחין בהתרווחות שמנגד כאילו זו תוצאה פסיבית שקורת מאליה. לחדול, לנוח מעט ואז לנסות שוב להעלות את הראש אל התקרה.

האם עדיין מתרחש שיפור על השיפורים הקודמים?

ההסבר לשיפור הזה הוא אולי הכי פחות חמרי שכן הפעלנו בו כמעט רק דמיון. רק מודעות, שעצם העובדה שמביטים זה כמו מראה, בה ורואים את ההשתקפות, מביאה לשיפור. איך ניתן לבדוק במעבדה מודעות של אדם לפנמיותו? המפליא הוא שככל שהאיסטרטגיה של התהליך פחות חמרית ההשפעה שלה יותר חזקה. בתהליך הדמיה כזה הנעשה בקבוצה קורית תופעה בולטת של שינוי אווירה כללי. אנשים שונים זה מזה פועלים באיטיות דומה, ברגישות דומה, ורובם הגדול מדווח על יותר נכונות להעלות את הראש. כלומר, ההישג הוא לא רק כמותי אלא איכותי. השינוי הזה בהתייחסות, פתיחת יותר נכונות להתנועע היא התפייסות עם התנועה שיש לה ערך של שיקום אופטימיזם ביולוגי. אנשים פגועים סובלים לא רק משריר מתוח או רופף מדי, ולא רק מעצמות לא מאופסות ביעילות אלא מהתפשרות עם צרתם, מאובדן התקוה להתאושש ולרכוש מחדש את התנועתיות החיונית. התחושה שהגוף מעצמו מוכן להתנועע ביתר רצון היא מהפכה, זהו גילוי של התת מודע הנעתר לשרת את האדם כשלא מנסים לכפות עליו מושגים שאולים ולא מאלצים אותו לחקות מוצר מוגמר לפי סטנדרט מקובל. דרך המודעות מוצא כל פרט סגנון הפעלה המשותף לכלל, את המודל הקולקטיבי של הזן. אותו הסטנדרט האובייקטיבי, שהתרבות מנסה ללא הצלחה להלביש ישירות על האנשים מושג כאן מעצמו דרך חיפוש סובייקטיבי בו כל אחד נאמן לעולם הפנימי של תחושותיו ושיפוטו.

פלדנקרייז מצא את האקלים המסוגל לרתום את התת-מודע לשרות החיים. בעוד התת-מודע אולי תקוע מחוסר אינפורמציה חדשה, במתכונות קרושות של התנהגות כפי שהמוח בנוי ליצור, מוצא פלדנקרייז את השפה להידבר עם התת-מודע, את התנאים להפשיר את הפלסטיסיות של המוח ולהמשיך בו את תהליך ההסתגלות, זהו תהליך המפתח בכל פרט את הגאון החוזר והממציא. התוצאה המעודכנת של התת-מודע האורגני, איננה בת ניבוי אך מובטח שהיא תמיד מקדמת את האדם, היא נובעת ממצבורים עמוקים של ידע המיטיב לדעת מה תומך בחיים. האם המדע מסוגל לקבל את הדרך הלא ישירה של  האימפרוביזציות לאין ספור כדי לתקשר עם התת-מודע ולהעלות ממנו בכל פעם תוצאה אחרת לא צפויה? אמנם גם המדע עצמו עד להמצאות שנבעו ממקריות ומסטיות לא מתוכננות, אך הוא לא אימץ זאת לעצמו כשיטה ליצירת המצאות.