דימוי עצמי ופונקציה

טרם עשיית פעולה רצונית, רואה אדם בעיני רוחו כיצד הוא מבצע את הפעולה.

עובדה זו ניתנת לאימות ע"י התבוננות בעצמנו. קל לצפות השתלשלות "דימוי טרם פעולה" כאשר אנו מסתכלים על פעולה הדורשת תכנון- יתכן שהפעולה חדשה או בלתי שגרתית, או שנהסס לעשותה מסיבה כלשהי. אם כך הדבר, יהיו שני השלבים בולטים במידה מספקת כדי זיהויים.

האם יש למצב זה ערך מעשי? הדימוי של דגם הפעולה העומדת להתבצע מוצפן איפה שהוא בחלק המודע של מערכת העצבים המרכזית והוא משמש כדגם יסוד לפעולה. ככזה, הוא עשוי להיות רב- תועלת כשבאים להעריך את התוצאה האפשרית של פעולה, את אפשרות בצועה ואת הסיכונים הכרוכים בה. לעיתים תיתכן החלטה לדחות פעולה זו או אפילו להימנע מעשייתה.

הדוגמא השכיחה יותר היא כאשר בצוע הפעולה מתחיל. הפעולה גורמת לרצף של אימפולסים תחושתיים (הכרוכים במודוסים תחושתיים שונים) שמקורם בעצמנו ובסביבתנו. דחפים תחושתיים אלה מזוהים, מפורשים ומשתלבים כדי יצירת תמונה מסוכמת המשקפת את המתרחש תוך עשיית הפעולה.

מידע תחושתי זה – המשוב- הינו בעל חשיבות מירבית שכן הוא מאפשר לנו נטו של פעולותינו ושל תוצאותיהן, השוואת התמונה העולה בצורה רצופה עם דגם היסוד הנ"ל, הפחתת אי- ההתאמה בינו ובין הדימוי של הפעולה מתרחשת ע"י שינויה (תיקונה) ("משוב שלילי"), המשכה כפי שהיא או עצירתה. במילים אחרות, המשוב מאפשר לנו פקוח מודע על פעולותינו.

עם פיתוח שיטת הלימוד שלנו, הדגיש משה פלדנקרייז בבהירות רבה את חשיבותו ותפקידו של הדימוי הקדם- פעולתי הכרוך בפעולות רצוניות.

"דימוי עצמי מושלם" דורש הכרה מלאה של כל החבורים במבנה השלד ושל שטח פני הגוף בשלמותו- הגב, הצדדים, בין הרגליים וכן הלאה. מצב זהה הוא אידיאלי ומשום כך גם נדיר.

כולנו יכולים להדגים לעצמנו שכל מעשינו מבוצעים בהתאם למגבלותיו של הדימוי העצמי שלנו ושדימוי זה הינו מגזר זעיר של הדימוי האידיאלי (פלדנקרייז 1967, עמ' 31).

"הדימוי העצמי שלנו נוצר באמצעות פעולות מוכרות שבהן ההתקרבות ההדרגתית למציאות תשתפר ע"י הפעלת מספר חושים הנוטים לתקן זה את זה" (עמ' 32)

"אפשרות ההפוגה שבין יצירת הדגם המחשבתי של פעולה מסוימת ובין ביצועה היא הבסיס הפיסי של המודעות. הפוגה זו מאפשרת בחינה של המתרחש בתוכנו ברגע היווצרה של הכוונה לפעול ובעת ביצועה של הפעולה. קיום האפשרות לדחות פעולה, היינו, להאריך את פרק הזמן שבין הכוונה והביצוע, מסייע לאדם ללמוד להכיר את עצמו" (עמ' 56).

הדימוי העצמי שלנו מבוסס על יותר מאשר תמונה סטאטית כתצלום או כהשתקפות דמותנו במראה. עלינו להוסיף להיבט סטאטי זה היבט דינאמי חשוב ביותר, קרי, האופן שבו אנו רואים את עצמנו מבצעים ממש דגמים שונים של פעולה. אנו עשויים להעדיף דגמים המוטבעים איכשהו בהרגלי הפעולה שלנו.

אין אנו רק מכירים את ההקשר שבו פעולה כזו מתאפשרת או אפילו מורגלת, אנו יכולים גם לצפות מה יהיה המידע התחושתי שיבוא בעקבותיה. ציפיות אלה הופכות את דגמי הפעולה שלנו למה שהן- רגילות, מובנות מאליהן ומשוללות מאמץ מיוחד או פיקוח מידע.

מאידך גיסא, אנו עלולים להימנע מדגמים שלא הכרנו, לא ניסינו או לא הורגלנו בהם, לא כל שכן, מאלה הקשורים לתחושה של אי- יכולת, אי- כשירות, אי-נוחות וכאב. ציפיות שליליות יגרמו לנו לחשוב שפעולה כזו אינה אפשרית אלא אם נתאזר במאמץ ובסקרנות מספיקים שידרבנו אותנו לבצעה.

בלי הביצוע, יחדל דגם של פעולה מסוג זה, בסופו של דבר, להתקיים בדימוי העצמי שלנו. במילים אחרות, במסגרת תנאים שליליים, יחול פיחות בדימוי העצמי שלנו כיוון שאפשרות הביצוע תלך ותפחת. מצב כזה עלול להיווצר בעקבות פציעות וניתוחים, בגלל בעיות בריאות ובגלל תנאים סביבתיים מגבילים וכו'.

בשיטת פלדנקרייז אדם מתנסה בפעילות לא יומיומית בהימצאו בסביבה בטוחה. הוא מודרך ע"י המורה לשים לב לאינפורמציה התחושתית הנכונה המתלווה לפעולה ואז, עצם הצפייה למשוב הנכנס, יהפוך בסופו של עניין לחלק בלתי נפרד של דגם הפעולה.

 

להלן שתי דוגמאות:

כאשר התלמיד שוכב על בטנו עשוי המורה לגלות יתר-מתח בשרירי גבו, מה שיכול להראות כגב נוקשה. כאשר מצב זה אינו רצוני אלא נשלט ע"י תת-מערכת של מערכת העצבים המרכזית שאינה פנויה בקלות לשליטה מודעת, יכול המורה להשתמש במושג "תחליף מאמץ" ע"י שיקרב את קצות השרירים האלה ("insertion" , "origin") זה לזה בעדינות רבה תוך תמיכה עדינה כזו הוא משקיע מאמץ במקומה של תת- המערכת. כך הוא מעניק לה הזדמנות לוותר על המאמץ שלה. אז יוכלל התלמיד להניע ביתר חופשיות את האגן או החזה ביחס הדדי משום ששרירי הבטן ושרירי הגב יהיו משוחררים במידה שווה.

לכל פעולה הכרוכה בתנועת גו יהיה עכשיו דימוי קדם- פעולתי הנובע מתוך ציפייה ל"מאמץ קל", ובכך נוצר מצב שונה לגמרי מזה שהיה לפני כן.

הדוגמא השנייה עוסקת במושג "Relative Conjugate Movement" (תנועה יחסית צמידה) (Ryverant,1983. pp 70-76).

נתבונן בתנועת מפרק מסוים, תנועה שהיא מרכיב-יסוד בדגם פעולתי. בדרך כלל יכולה תנועה במפרק להתבצע בשתי דרכים לפחות: ע"י הנעת איבר הרחוק ממרכז הגוף בעוד חלק הגוף הקרוב למרכז (הפרוכסימלי) נשאר חסר-תנועה, או להיפך - ע"י הנעת החלק הקרוב למרכז והשארת החלק הרחוק ללא תנועה. (אפשרויות אחרות- כשאף אחד מהם אינו חסר תנועה).

ייתכן שדרך אחת מתוך השתיים שגורה יותר, בדרך כלל זו שבה החלק הרחוק נמצא בתנועה. כשהתנועה הזו שגרתית, הציפיות התחושתיות כבר מבוססות עד כדי כך שהן יכולות להיחשב כרכיב של הדימוי של דגם פעולה זה.

לעומת זאת, כאשר מתלוות לדימוי הפעולה ציפיות שליליות כמו תחושה של אי- יכולת, אי- כשירות, אי- נוחות או כאב, יתעלם התלמיד מהדגם, שעם יציאתו האפשרית מכלל שימוש, שוב לא יהווה מרכיב בדימוי העצמי.

במצב זה יכול המורה לנסות את ה- relative conjugate movement ע"י שיציע לתלמיד להניע חלק הגוף הקרוב למרכז בעוד חלק הגוף הרחוק התואם יישאר ללא תנועה. ייתכן שדגם זה, השונה מהדגם שממנו התעלם התלמיד יהיה משוחרר מציפיות שליליות (או מכל ציפיות שהן) ולכן גם יתקבל. עתה יגיע תורו של החלק הרחוק לנוע יחסית לחלק הקרוב. אם התנועה תעשה בהדרגה, ללא "התנפלות", עשוי התלמיד לקבלה בהסכמה. בלשון אחרת, הוא יכיר בשינוי מתוך מודעות ואז מתרחב הדימוי העצמי.

להלן דוגמא מעשית המתבטאת בסיפור הבא, המיוחד במינו משתי סיבות. ראשית, הוא מוכיח שהשינויים החלים בדימוי העצמי לטוב או לרע עלולים להיות דרמטיים. ושנית, נושא הסיפור היה משה פלדנקרייז בעצמו, כך שהתיאור של משה שארע לו מקבל צביון מיוחד של אוטומטיות.

בשנת 1982 חזר משה פלדנקרייז לביתו בת"א, זמן קצר אחרי שנותח בראשו עקב דימום תת-דורלי. בניתוח עבר בהצלחה בשוויץ ופלדנקרייז נשאר שם לתקופת החלמה. עם שובו הביתה ביקש לחדש את יכולתו הפיזית כדי שיחזור מהר ככל האפשר לטפל באנשים ע"י מתן שעורי "functional intergration".

נתתי לו שעורי אנטגרציה פונקציונתית שלוש פעמים בשבוע. הבחנתי מיד שחלה התדרדרות ביחס שבין ראש-גו. הרי הכרתי את צווארו המאורגן להפליא טרם הניתוח ואת יכולתו מאז ומתמיד להניע את ראשון בחופשיות מרבית לכל הכיוונים.

כעת נראה שהראש קשור מאוד לכתפיים עד שהראש והגו היו ליחידה אחת נוקשה. לא רציתי לנסות להזיז את ראשו בניגוד לדגם החזקתו. ככלות הכל, רשאי אדם להגן על עצמו (במודע או בצורה אחרת) אחרי התנסות טראומטית כניתוח ראש רציני ביותר. לחלופין השתמשתי ב- "relative conjugate movement". משה שכב על גבו ואני נטלתי את זרועו השמאלית בידי תוך הנעתה בכיוון אנכי. בדקתי עד כמה הוא יאפשר לי להרים את כתפו השמאלית מהשולחן ע"י תנועה זו הוא הסתבר שהוא לא הגן עצמו בכל הקשור לזרועו ולכתפו. הרי לא נותח באיברים אלה- הלא כן?

הצעד הבא היה לעשות אינטגרציה, או במילים אחרות, לספק למשה את התחושה של התועלת המעשית התנועתיות של הכתף.

בידי האחת תמכתי בברך הימנית, אלכסונית לכיוון אמצע הגוף ובידי האחרת לקחתי את ידו השמאלית וסייעתי לו לנסות להניע אותה אל עבר הברך הזו. תוך כדי הפעולה היה ראשו שמוט כלפי מטה כשהוא נתמך ע"י השולחן בלבד. אחרי שהרים את כתפו הימנית בצורה דומה, התבסס האלכסון השני תוך הנעת היד הימנית  לעבר הברך השמאלית עדיין בתנוחה זו, יכולתי להניח את ידי מתחת לשכמותיו ולשחק בהן כשאני מרימן לסירוגין בעדינות. ואז נקטתי עוד צעד מכריע: אחרי הרמת הכתף השמאלית באותו אופן, השארתי את ידי שם ואת כף ידי השניה הנחתי על מצחו של משה. עתה הנחתי לכתף השמאלית לרדת על השולחן ובו זמנית גלגלתי את ראשו לצד שמאל. היה עליי להקפיד על שמירת יציבותה של התבנית ראש-כתף (non – differentiated) כך שלא התעוררה ציפייה ל"סכנה".   

תנועתיות הראש נתקבלה ברצון.

בשלב זה היה קל לצעוד צעד נוסף לקראת הנעת הראש ביחס אל הכתף השמאלית, כלומר, בצורה נבדלת (differentiated) קו מחשב זה הוביל לניסוי דרכי גישה אחרות גם בתנוחות אחרות.

פלדנקרייז נעמד, שחק זמן מה ואז אמר" "האם אתה יודע מה עשית לי. החזרת לי את צווארי!, מאז הניתוח הרגשתי את עצמי כך" והוא חזר והניע את ידיו סביב ראשו הנטוע ישירות על הכתפיים "שלא נותר בו מקום לפה! ועכשיו אני מרגיש שוב את דמותי האמיתית, כך עם צוואר וסנטר!" והפעם הוא הניע את ידיו ע"פ הצללית המשוחזרת: הראש רחב הצוואר היוותר צר ולבסוף הכתפיים.

סיפור זה מדגים, כמובן, את יחס הגומלין בין תפקודו של אדם ודימויו העצמי הדינאמי.

לקחו של הסיפור נובע מהעובדה שהוא מוכיח את הדברים הבאים: שינויים בדימוי העצמי הפעיל, לכאן או לכאן, עשויים להיות דרמטיים. הגבלה דרמטית באופן התפקוד תגרום לפיחות מידי בדימוי העצמי,ואילו הרחבה של אופן התפקוד תגרום להתפתחותו המיידית. התפתחות זו הינה שוות ערך לנכונות לבצע דגמי פעולה נוספים.

מובאות:

משה פלדנקרייז: שכלול היכולת הוצאת אלף 1967.