תיאור מקרה יהודית סילבר - לחבק את הפחד

צגת מקרה זה מתארת מפגש אחד מרגש באופן מיוחד.

מפגש זה עורר בי מחדש, מחשבות על אותם אנשים בעלי אינטליגנציה תנועתית גבוהה המתרגמים באופן מופלא ובמהירות את המסרים של המגע הפלדנקרייזי הלכה למעשה. מעניין ליראות את הקשר בין האינטליגנציה התנועתית, מרכזי המוח האחראים על תהליכי למידה, והתמחותו המקצועית של האדם.

במפגש זה הכרתי אדם שלמרות שחווה פחד עם תגובה גופנית של כיווץ שרירי הצוואר, היה מסוגל להפנים, לתרגם וליישם את המידע התנועתי שידיי העבירו לו.

רבות נכתב על תגובות הגוף למצבי פחד וחרדה. ידועים כ - 2500 תגובות פיזיולוגיות המתרחשות בגוף תוך כדי ואחרי אירועי סטרס. רוב התגובות כמו: הפרשות הורמונים, האצת דופק, עליה בלחץ דם וכו', נעלמות תוך שניות. במסגרת ה"פריז, פלייט ופייט". ישנן תגובות שלא רק שלא נעלמות, אלא נשארות ומתעצמות בכל מפגש מתח, עד שהן פורצות החוצה בתסמונות גופניות. בספרו: "הגוף והתנהגות בוגרת", מקדיש פלדנקרייז פרק שלם [פרק 10], לסוגיה זו. לדבריו, אינסטינקט הפחד הינו האינסטינקט היחידי המעכב תנועה.

"התגובה הראשונה לגירוי המפחיד היא התכווצות עזה של הפלקסורים [בייחוד אלה של הבטן] המעכבת את האקסטנסורים ועוצרת את הנשימה. זוהי התנהגות הישרדותי של יצורים חיים [דארווין].

פרופ' אלון תלמי, מי שהיה תלמידו של פלדנקרייז, עסק רבות בהבנת הקשר שבין הגוף והנפש במאמרו: חמש נשים-כיצד מסייעת האינטגרציה הפונקציונאלית בפתרון בעיות נפשיות.

המושגים "הדחקה" [פרויד], "השריון השרירי" [רייך], ו"אינטגרציה פונקציונאלית"[פלדנקרייז], מסבירים את התנהגות האדם במצב של פחד.

השימוש ב"טכניקה" של פלדנקרייז הינה דרך מהירה ואפקטיבית "לטפל" בסימפטומים הגופניים ולהחזיר לאדם את היכולת להתמודד נפשית במצבים מעוררי חרדה בחייו.

בשנת 2001 עבדתי בחברת הייטק שעסוקה בתחום מרכזיות תקשורת. נתבקשתי לתת שיעורי I.F לעובדים. התוכנית כללה סדרה של שמונה שיעורים, למעוניינים, פעם בשבוע. בכל שבוע פגשתי 27 עובדים שבכל שמונה שבועות התחלפו בעובדים אחרים. רב העובדים היו אנשי מחשבים.

מניסיוני הקודם היו אלה אנשים בעלי יכולת הבנה תנועתית פיזיולוגית. הדומה להבנתו של בן (איש ה - .(F.I. רוב האנשים עסקו בתקשורת המחשבים והתמחו בתחום הנקרא פנקשנל אינטגרשן. האין זה מופלא שאנשים אלו, שתחום מקצועם נקרא כמו העיסוק שלנו, מבינים את התקשורת הלא מילולית של שיטת פלדנקרייז ברמה כל כך גבוהה ומיישמים אותה בגופם במהירות רבה.

לאחר שיחה טלפונית הופיע בפתח ביתי בחור צעיר ושרירי. הבחנתי כי ראשו היה מוטה ימינה לכיוון הכתף הימנית, כתף ימין הייתה גבוהה מכתף שמאל וכל בית החזה נפוח ומוחזק.

בקשתי מבן [שם בדוי] לשבת. בשיחת ההכרות הוא סיפר שיומיים ליפני כן נפל בנו הפעוט בגן הציבורי ושבר את ידו. מאז הילד מוחזק כל הזמן על הידיים, שלו ושל אשתו. לדעתו החזקת הבן על הידיים, זו הסיבה לצווארו התפוס.

התרשמותי הייתה מעט שונה. הספור נראה כמקרה קלסי של "תבנית החרדה של הגוף".

בחרתי להשכיב את בן על הצד כדי לשמור בשלב הראשוני על דפוס התנהגות גופו – השרירים המכופפים מכווצים יותר ושכיבה תנוחת עובר נוחה ביותר ומאפשרת לשרירים ולשלד החזקה מיותרת.

בקשתי מבן שישכב על הצד הנוח לו עם ברכיים כפופות. תנוחה מכונסת, המרגיעה את הפלקסורים והמזכירה תנוחה עוברית. את ראשו הנחתי על תמיכה גבוהה כדי להוריד את עבודת היתר של שרירי הצוואר.

על מנת לאשר את הנחתי כי בתסמונת "השריון השרירי" עסקינן, בדקתי את התנועה מהאגן לכיוון הראש. האם התנועה גלובלית, או שקיימת הפרדה בין החוליות והצלעות. איך מגיבים השרירים? ואכן הגוף נע כחטיבה אחת והחוליות הגיבו כמו עמוד נוקשה. כל מגע עדין שלי, הגיע מיד לראשו והניעו מעלה.

בניתי תוכנית פעולה.

בשלב הראשון חיפשתי פעולות שירגיעו את עוררות היתר של המערכת השרירית – עצבית, באופן כללי.

ישבתי מאחורי גבו של בן. הנחתי יד אחת מתחת לעמוד השדרה, בתעלה התחתונה מתחת לזיז האחורי. את ידי השנייה הנחתי בצד הגוף השוכב על המיטה כתמיכה. שתי הידיים, בו זמנית, תמכו בצלעות והחוליות. שהיתי שם עד שהרגשתי איך המתח יורד והחוליה "שוקעת" לתוך ידי. כך עברתי לאורך עמוד השדרה מחולית הגב הראשונה ועד לחולית הזנב.

חשתי שגופו של בן משתף פעולה, הקיפאון של השרירים והשלד הופשר. התעוררה תנועה הדרגתית לאורך חוליות עמוד השדרה, הצלעות והשרירים. בן נשם נשימה עמוקה.

בשלב השני התמקדתי בתגובת "השריון השרירי" של בית החזה. (רייך)

הנעתי את הכתף העליונה בכיוונים שונים כדי לחוש ולדעת כמה תנועה יש לכתף בכל כיוון. מהו הכוח הנחוץ להתחיל תנועה? מה הקשר של תנועת הכתף ושאר בית החזה. בדיקה זו נועדה להבהיר לי, לבן ולמוחו, מהו המצב הראשוני של מערכת השרירים והצלעות.

דחסתי את הכתף העליונה לכיוון חוליות עמוד השדרה, בכל פעם לכיוון חוליה אחרת, כשידי השנייה תומכת "כרצפה" בחוליות. המטרה הייתה להעביר מסר הרגעה למערכת העצבים ולמוח. "שאפשר לשחרר ולהרפות מההחזקה המוגזמת - הסכנה חלפה". העיקרון שהנחה אותי היה החוק השלישי של ניוטון: כל כוח שאני אפעיל על הגוף, הגוף יפעיל עלי כוח בעצמה שווה ובכיוון הפוך. משמע, כשאני מפעילה כוח על שרירים מכווצים, בתגובתם הם ירפו.

חזרתי על הבדיקה לבדוק את תנועת הכתף, אכן היה שיפור קל בתנועתיות של הכתף.

באנך למיטה, דחסתי בשתי ידיי את שרירי החזה מלפנים והשכמה מאחור. שהיתי שם עד שהרגשתי את השרירים מרפים, הצלעות נעות לכיוון עצם החזה והשכמה שוקעת לכיוון עמוד השדרה. חזרתי והנעתי את הכתף. השינוי היה דרמטי! הכתף נעה בקלות ובהפרדה לכל הכיוונים.הבנתי שאותה החזקה של כלוב הצלעות אמנם התפוגגה, אבל היה לי חשוב לשלב גם את הצוואר לתפקוד המחודש.

בשלב השלישי חיברתי את הראש לתנועת בית החזה להחזיר את התפקוד פונקציונאלי.

התיישבתי למראשותיו הצמדתי את כף ידו העליונה למצחו, כשהוא עדיין שוכב על הצד, תמכתי ביד אחת את המצח והמרפק והיד השנייה תמכה בשכמה. שתי ידי הניעו ברגישות ועדינות את הראש ובית החזה של התלמיד ביחד בתנועה גלובלית. הבחנתי שבכל תנועה הטווח גדל והתנועה יותר גמישה ,משתפת חלקים נוספים כמו חוליות, נשימה ואגן.

בשלב הבא הפרדתי את היד מהמצח והנעתי את היד והראש בכיוונים מנוגדים כשפעם הראש קבוע והיד נעה ולהיפך.הבחנתי בידי איך גופו של התלמיד בודק כל אפשרות תנועה ואחרי מספר חזרות הוא מפנים את הפעולה והופך אותה לחלק מהרפרטואר שלו. 　

מספר מטרות היו לי בפעולות אלו:

1. התנועה הגלובלית מאפשרת ל"צוואר התפוס" לנוע בלי חשש. בתפיסה המוחית לא הצוואר נע כי אם בית החזה. מאפשר רגיעה כללית של מערכת העצבים.

2. התנועות בהפרדה מאפשרות לאדם ולמוחו ל"צאת מתבנית החרדה" להפשיר את הקיפאון ולחזור לתנועה ופעולה טבעית, תוך יכולת בחירה גדולה יותר מתוך מגוון התנועות אותן חווה בשיעור.

3. היציאה משכיבה על הצד, בתנועת סיבוב של ה הראש ובית החזה, מהתכנסות וכיווץ של השרירים הכופפים לפשיטה ואיזון של השרירים הכופפים ביחס לשרירים הזוקפים. מחזירה את האדם וגופו לחיוניותו.

בשלב הרביעי,הבאתי לתנועה ריתמית מרגיעה את גופו של התלמיד. התיישבתי מעבר לראש. הנחתי את כפות ידיי המאוגרפות משני צידי 7C ובתנועת גופי הנעתי את גופו של בן: דחיסה והרפיה, במקצבים שונים. הבחנתי בתנועה החופשית של בית החזה ביחס לאגן.

בקשתי מבן לשכב על הגב. השינוי בתחושה היה גדול. בן הבחין בהבדלים שבין הצד האחד לצד השני. הבדלים של גובה, משקל, אורך, חופש ועוד.

הפתיעה אותי יכולת האבחנה של בן כבר בפגישה הראשונה. הסתקרנתי, ושאלתי את בן מה מקצועו.

בן סיפר שהוא טייס ומהנדס מחשבים והתמחותו אכן: F.I.

חזרתי על כל הפעולות גם בצד השני, היה לי חשוב להחזיר לבן את הסימטריה בין שני הצדדים, כדי שירגיש נוח ויחזור לבטוח בגופו.

השלב המסכם של השיעור האינטגרציה הייתה על הגב. המטרה הייתה לאפשר לבן לחוות את משיכת כוח הכובד בתנאים לא הרגליים בשכיבה על הגב. במצב זה מתאפשרת תנועה בין חוליות עמוד השדרה, הצלעות, האגן והרגליים בתנאים ניטרליים ובלי משקל.

נוכחות השלד והחיבור לכוח הכובד מחזיר לאדם את הביטחון ואת היכולת לתפקד במצבים היכולים לעורר חרדה.

בסיום השיעור בן התיישב, מבט ההפתעה על פניו, עיניו הפעורות ריגשו אותי מאד. הבנתי שהמסר נקלט במוחו ואכן חל שינוי בתבנית גופו.

הידע, האבחנה והטכניקה חשובים ביותר, מעליהם מנצחת ההקשבה האמפטית. הקשבה למלל, לשפת הגוף ולתגובות הגופניות בקשר הקינסטטי של ידי המורה והמערכת התחושתית של התלמיד.