ההבדל בין אפור לאפור

דבורה ברטונוב- מחלוצות הריקוד בארץ. בתו של יהושוע ברטונוב, זקן שחקני ישראל. עלתה מרוסיה עם

"הבימה" ב1928-. למדה ריקוד בבולשוי, אצל לרמפי סקורנל ברלין, ויוסי לידר- אנגליה. פרס ראשון לריקוד

מימי, פאריס 1936. הופעה ראשונה בברודווי 1936-. ייצגה את ישראל בתיאטרון האומות ב1962-. שתי נסיעות

מחקר לגאנה, ב1960- וב1968-. נסיעה להודו ב1966- הופיעה בערב לזכרו של משה, והיא כבר עברה את גיל 75.

"מה שמצא פלדנקרייז זה אוניברסלי- גם לשחור וגם ללבן, גם לשמן וגם לרזה" דבורה ברטונוב, אשה קטנה

גדולה מדברת על האיש שהיה משה פלדנקרייז, מעיניה נשקפת חיות של אישה צעירה בתחילת דרכה שרוצה

ללמוד עוד ועוד אך בדבריה תמצא את השנים, החוויות והשקט של מי שכבר יודעת.

ברטונוב פגשה לראשונה בפלדנקרייז בשנת 64' לאחר ששמעה על "מישהו" שמלמד ב"הבימה" כמה שחקנים.

היא פנתה אליו בבקשת עזרה עם ברכה הפגועה שהביאה ל"מצב של חוסר אונים", כהגדרתה, ומאותו הרגע

ראתה עצמה כתלמידתו וכחברתו.

"כאשר אני מרצה על שיטתו של פלדנקרייז, אני קודם כל מדגישה את העובדה שהוא תמיד הציג לפני תלמידיו

את הספרים של גורדייף ואוספנסקי. בדיעבד אני חושבת שאולי היתה לו מעין ENLIGHTMENT מאילו

השניים. אני מחלקת את השיטה שלו לפי הביקורת שמעביר גורדייף על האדם, אלו ארבעה עקרונות עיקריים

אשר בכל "תרגיל" שאדם עושה הורא צריך לחשוב עליהם. ראשית, תעשה מה שאתה יכול ולא מה שאתה רוצה,

רצון זה סוס דוהר. שנית, תחייה רק את מה שאתה יודע, ואת מה שאתה יודע תחייה, תחקור, תפתח. שלישית,

הכי קשה לגלות מה הגרעין של כל אחד מאיתנו, אל תפחד מלרוץ אחרי תדמית כי אישיות היא תוצאה של

הגרעין. כשהגרעין גרעין והוא מלא, אז באה המסגרת. אחרת, התמונה רצה אחרי המסגרת ולא תופסת אותה.

ודבר רביעי, תנסה ללמוד באמצעות שיפוט והארות את ההבדל בין אפור לאפור".

ברטונוב מספרת על כך שיום אחד אמר לה משה פלדנקרייז משפט שאותו לא תשכח לעולם: "השלד הוא

הגורל והאופי של האדם". היא מוסיפה: "אנחנו לא חושבים הרבה על השלד שלנו אלא רק על השרירים.

בתרגילים של פלדנקרייז מצאתי הקבלות מעניינות בין הברכיים והמרפקים, בין המותנית והשכמות, אגן

הירכיים וחגורת הכתפיים. אני מצאתי שאצל אישה אם מפרק הברך הוא רחב וגדול היא בדרך כלל שתלטנית.

כלומר, השלד משפיע על כל המערכת האמוציונלית שלה. אצל פלדנקרייז בתרגילים באמת אין גבולות בין הגוף

לנפש אם אני מתייחסת לנפש כאל החלק החושב, המרגיש והמחנך".

בעשר השנים הראשונות להיכרותם היתה דבורה ברטונוב הולכת בקביעות פעם בשבוע לאחת הקבוצות שהיה

מלמד. לאחר מכן, לפני כל נסיעה של ברטונוב להופעה בחו"ל היא היתה מקבלת מספר שיעורים פרטיים

מפלדנקרייז, "כשהוא היה עובד עם מישהו באופן פרטי הוא היה אחר מאשר כשהיה עומד בפני קבוצה של

עשרה, חמישה-עשר איש, מעידה ברטונוב. "בקבוצות הוא היה יכול להיות כל כך גס, כל כך מעליב, פעם ניסיתי

להיות איתו ברוגז אבל מיד סלחתי והיו עוד כמה כמוני. שאלתי פעם את פרופ' קבציר מהו הסוד הזה של

פלדנקרייז, הרי אם אעשה אצלו יום יום שעור במשך עשר שנים כל יום זה יהיה תרגיל אחר מאותו העץ. הוא

אמר שהסוד של פלדנקרייז בהמצאת תרגילים זה היותו פיסיקאי ולכן הוא תמיד ידע לחשוב מהו המנוף ומה

הוא סוחב".

בשלב זה, נזכרת ברטונוב במספר "תרגילים", כפי שהיא מכנה זאת, מתוך שעורים שונים ומדגימה אותם

בלהט. חיוניות תנועותיה מעלימה בן רגע את גילה המתקדם.

"הרבה מורים לפלדנקרייז עושים טעות וחושבים RELAX-ש זה רפיון, אבל למעשה זהו הגיוס הגדול ביותר

שכן אז הכל מוכן לקראת. יש את זה בתינוק ואולי גם באהבה. את התרגיל צריך לעשות במקצב מסויים כי אם

מחלקים את הפונקציה בקצב מסויים אז אנחנו חושבים, אז אין בי מכניות של רק להגיע, כי לא להגיע חשוב

אלא התהליך להגיע הוא החשוב. כאן, כל מורה יכול לבחור במנגינה המאפשרת לו איזון רוחני".

ב1965- הוזמנה דבורה ברטונוב לבומביי להרצות באופן חופשי על כל נושא שתבחר, היא בחרה לדבר על exercise""

 . "ההבדל החשוב ביותר צריך להיות בין תרגול להופעה. בתירגול אני עובדת, זוהי ביקורת,

יש פה איזו דרמה, איזה קונפליקט, אני רוצה להבין בתוכו. באותה הרצאה סיפרתי על שיטתו של פלדנקרייז

ועל גאוניותו. הדגמתי להם תרגיל אחד שאין לו גיל, אותו ההסבר יינתן לאיש מבוגר ולילד בן שש. הוא היה כל

כך מורכב ויחד עם זה כל כך פשוט. לאחר ההרצאה ניגש אלי איש אחד ושאל אותי האם פלדנקרייז הוא

תלמיד של גורדייף ואוספנסקי. כאשר חזרתי וסיפרתי זאת לפלדנקרייז הוא כל כך שמח". מאוחר יותר

התברר לברטונוב שהיה זה אנטרופולוג אנגלי שהתעניין בשלד ואיך הוא בנוי ומגיב שונה בכמה שבטים בהודו.

באחת הפעמים שנסעתי להופיע בפריז, לייצג את ישראל, עבדתי איתו באופן פרטי שלוש פעמים בשבוע מספר

שבועות. בסוף לפני ההופעה הוא אמר לי משפט כזה: תעשי מה שאת יכולה ולא מה שאת רוצה. ואז אני

הבנתי: הרצון הוא מבלבל וגם לא יציב. אני צריכה לפתח את היכולת ואז ארצה מה שאני יכולה ואוכל מה

שארצה. אם את לא יכולה לקבל מה שאת רוצה, לכי מזה. זה לא עניין של עקשנות, עקשנות זה במקום אחר

לגמרי, העקשנות זה עם עצמינו. למשל, לא תמיד יש לי חשק לעבוד אבל אני אעבוד בלי חשק. העקשנות זו

מודעות לצורך, ויחד עם זאת לדעת לוותר זה הרבה יותר גדול מאשר לנצח".

"פלדנקרייז, כמו כל תרגיל אמיתי, זה כאשר הגבולות בין גוף ונפש מיטשטשים ואתה לא יודע מה צומח ממה

ומה תומך במה, זוהי חוויה של לומר משהו ללא מילים, במה שקיים בין תנועה לתנועה אפשר לראות מי עובד

באמת ומי מציג. המטרה של תרגיל אמיתי זה לא לחזור על אותו הדבר. אפשר לעשות אותו דבר אבל לעבוד,

לשים לעצמנו אתגרים: לבדוק איזה קשר, איזה קצב, מה לא עובד היום ומה השגתי" כאן, מדגימה ברטונוב

מספר תרגילים על הריצפה ומסבירה את דבריה במעשה, תנועותיה מלאות החן אכן מבהירות את כוונותיה ואי

אפשר שלא לחשוב על האצילות הקורנת מגופה ודיבורה".

 

מבחינתי, פלדנקרייז זה עבודה על פרטים, על קשרים אחרים, חדשים".

ברטונוב אינה ששה לדבר על פלדנקרייז באופן אישי ובכל זאת היא מספרת על כך שבשיחותיהם תמיד היה

עולה חלומו של פלדנקרייז לעזור לחיילים, הוא חלם על כך שתהיה לו מחלקה בביה"ח תל-השומר. "מי לא

ניסה להתערב, אפילו פרופסור שיבא ניסה, אבל זה לא עזר, אבל הם לא הבינו על מה הם מוותרים. הוא מאוד

כאב את זה שלא הקשיבו לו. הוא כאב את זה עד כדי כך שלפעמים הוא היה מקריא לנו בשיעורים איזה מכתב

שקיבל מאיזה מדען. זו היתה בדידות קשה".

"ואני אומרת לך, הוא בעוד חמישים שנה יהיה אגדה כמו לאונרדו דה וינצ'י. אנטומיסט בחסד, איש מיוחד מאוד.