אין דבר המפחיד יותר את האדם

האדם חפץ לראות מהו הדבר המשתלח לעברו, הולך וקרב אליו, ולהיות מסוגל לזהותו, או לפחות לסווגו. תמיד נוטה אדם ומשתדל להימנע ממגע גופני עם משהו זר, לא מוכר. אם שרוי הוא באפילה, עלול הפחד מפני מגע בלתי צפוי להגיע עד כדי תבהלה.

"אפילו בגדיו אינם מעניקים ביטחון מספיק: קל מאוד לקרוא אותם מעליו, ולחדור ולהגיע בעדם אל בשרו העירום, החלק, חסר הישע של הקורבן." - 'ההמון': אליאס קנטי.

במאמר זה אבקש לנסות לענות על שאלתם של מטפלים רבים המתמודדים עם הניסיון המורכב של "איך עלי להגיע אל המטופל?" . איזו עבודה עלי לעשות ואיך עלי להתכונן לאותו מפגש ראשוני עם מטופל. איך עלי לאזן בין יכולתי להבין ולקרוא את מפת התפתחות המחלה לבין יכולתי לקרוא את האדם שבמטופל.

מה עושים כאשר יש קושי בתקשורת עם המטופל, כשאין אהדה למצבו, כשכועסים עליו?

על מה עלי, המטפל לעבוד בדרך לטיפול, ואלו צעדים עלי לעשות בכדי להתמודד עם הניסיון הטיפולי.

 

צעד ראשון: אהבת העצמי

ז'אן ז'אק רוסו ,הפילוסוף הצרפתי קובע חד משמעית שאהבת האחר נובעת מאהבת העצמי. היכולת של המטפל להקרין רגש של אהבה, חמלה, אמפתיה תלויה בראש ובראשונה ביכולת שלו לחוש רגשות אלו כלפי עצמו.

מטפל חייב להתבונן ברגשותיו התבוננות מתמדת ולמצוא את אותה נקודה בראשיתית של אור ואהבה.

הפתרון המתבקש של רוסו הוא אמונה דתית באל שכלפיו האדם מחויב בדין וחשבון. אמונה דתית כזאת תחייב את האנשים לאהוב אחד את השני, להפגין חמלה אחד כלפי השני ובראש-להיות במצב יום יומי של עיסוק מדיטטיבי עם העצמי. המטפל הוא זה אשר מכיר את עצמו, ומחויב לקודים מוסריים וערכיים שמתוכם תצמח יכולתו לתקשר עם הזולת.

מעיין הרגשות הנמצא בלב על פי התפיסה המזרחית ינבע ויזרום כפי שטען רוסו ,כאשר האדם יחפש רגשותיו אלו אצל עצמו ולא אצל בני האדם האחרים. אם יחפש המטפל רגשות אלו אצל המטופל יתכן ולא ימצא אותם. במקומם ימצא חוסר אמונה, כעס ותסכול, אין תקווה.

יכולתו הראשונית של המטפל לתקשר עם המטופל מחייבת בוקר של חמלה, התעוררות נקייה מהעבר כנאמר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים ,שהחזרת בי נשמתי בחמלה, רבה אמונתך" . בוקר של חמלה יציף את המטפל בניקיון וטוהר העצמי ויאפשר לו להקרין זאת כלפי מטופליו.

"ואהבת לרעך כמוך"-ויקרא יט', י"ח :שמח באושרו והשתתף בצערו של חברך כאילו אירעו הדברים לך אישית. חווה חוויה מלאה, בלתי שיפוטית בצעד הראשון בהיכרותך עם המטופל. חווה תסכול כדי להגיב בחמלה, חווה צער כדי לשחררו, חווה דאגה כדי לעכלה, חווה פחד כדי לחוות אמונה וחווה את הטירוף של חיי היום יום כדי להבין את שמחת המעשה הנכון. מתוך החוויה תצמח מעורבות רגשית ויכולת טיפולית.

 

צעד שני - אור וחושך

מרבית הזמן אנו חיים בעולם החיצוני, עולם בו מעשינו נראים לעין, הרגשות שלנו מוחצנים וקיימת חומה בלתי ניראת בין עולמנו הפנימי לזה החיצוני. בעולם זה של ניכור ולבדות האדם מגיע לטיפול כדי לקבל קודם כל תמיכה לרגשותיו הבסיסים.

כלל ידוע הוא שהחושך אינו מציאות; חושך הוא העדר האור. והראיה, גם החדר הכי חשוך, יואר לפתע בהידלק גפרור אחד. אבל כמו בכל כלל, גם לכלל הזה יש יוצא מן הכלל – חושך מצרים.

חושך מצרים היה מציאות, בה שום אור לא הצליח לגרשו. שעל כן נאמר שם:

(שמות י' כא ו-כג) "ויהיה חשך על-ארץ מצרים וימש חשך. לא ראו איש את אחיו ולא קמו איש מתחתיו שלשת ימים".

כאשר מטופל מגיע לטיפול אפשר והוא מרגיש חושך מצריים בחייו, כאבו חסר חמלה, חסר תקווה ,מתמשך. פחדיו מוקצנים ושגרת יומו מופרעת. חזון חדש וקודר משתלט על חלומותיו ופוקד הווה מתמשך לא מואר ועתיד חשוך.

תפקידו של המטפל להוות צינור של נר קטן המאיר את חשכת חיי המטופל. היכולת לזהות את כאבו של המטופל היא זו המאפשרת לו לטפל.היא זו המאפשרת לו להעביר את מסר האור המגרש את החושך מעצם היותו-נדבק באור. זהו תפקיד פסיבי של עשייה ללא עשייה (WU WEI WU) ,כשהמטפל משמש ככלי המעביר את אנרגית הריפוי ואינו הריפוי בעצמו.

 

צעד שלישי-רכות מול כוח

אחת השאלות המעניינות ביותר בתהליך הטיפולי היא עד כמה כוח להפעיל למשל בעיסוי, בריפוי,בתנועה, בשיחה, בצמחים, בתזונה כזו או אחרת או בתרופות. מקובל לחשוב ,שמצב של חסר פיסיולוגי או רגשי קשה יחייב מתן רב של חומר משלים שמינונו גדל ככל שהחסר רב יותר. לדוגמא במצב של חסר ויטמין B-12 הטיפול השמרני הוא לספק מינון גבוה של ויטמין זה לעיתים אף בזריקה.

על פי התפיסה המזרחית-טיפול כזה יכול להיות בעייתי ,כי ככל שהאדם בחסר קטנים יכולותיו להכיל מינון גדול של חומר ולכן הוא יזדקק לכמות קטנה בתחילה ולאפשרות להגדלת הכמות ככל שיתחזק.

גם בטיפול הרוחני, באבחון שורש הבעיה מקובל לחשוב, שאבחנה מיידית ומהירה משמעותה טיפול טוב ויעיל אולם לעיתים הרצון המהיר לאבחון מקיף ומיידי יתפרש אצל המטופל כניסיון כוחני ואף אלים לפלוש אל סביבתו הפרטית ולהחליט בשבילו.

שלושת המשפטים הבאים, המנוסחים בידי גדולי ישראל מביאים רעיונות של התמודדות "רכה" במצבים קשים:

"שלושה דברים תפארת הם ליהודי: זעקה ללא קול. ריקוד ללא תנועה. וכריעה בראש זקוף." ר' מנדל מוורקי.

"בידינו להעמיד משפטי התורה על תלם, אין להפגיע בו מידת הדין, כי בחזקה לא יפעלו מאומה"

(הרב עובדיה יוסף).

"כל היצורים עבדיך ועובדיך, ולא יחסר כבודך בגלל עובדי בלעדיך, כי כוונת כולם להגיע עדיך" המשורר-המאמין הגדול ר' שלמה אבן גבירול: [כתר מלכות].

הזעקה ללא קול המאפיינת זעקה פנימית המוקרנת כלפי חוץ וההתמודדות שלא כמידת הדין ולא בחוזקה כפי שמציין הרב עובדיה יוסף מדגישים את התהליך הפנימי הנכון המוקרן כלפי החוץ. המשורר אבן גבירול מציע לנו להכיל את המטופל/אדם הקשה לנו ביותר בדעותיו או במעשיו באומרו שכוונת כל אדם בן במודע ובין שלא במודע להגיע אל השם .

שלושה משפטים אלו בספרות היהודית מאירים את הטיפול ברכות ואת השקפת העולם החמלה.

סיום

התפקיד של להיות אדם הוא קשה. תפקידנו מרובים. הצעתו של הלל הזקן אלינו היא "ובמקום שאין אנשים – השתדל להיות איש" [מסכת אבות ,משנה ה']. אתה לא מוכרח, אנו מבינים את הקושי, אתה מוכרח להשתדל!

התפקיד של להיות מטפל ואדם מורכב וקשה. תפיסת האדם כיצור חי ייחודי מכתיבה משנה זהירות בתהליך הטיפולי. אומר הרמב"ם -"אף חולה אינו דומה במחלתו למשנהו..". היפוקראטס-טען "שחשוב לדעת איזה מין אדם נושא את המחלה, מאשר לדעת איזו מחלה יש לאדם".

המטפל הוא בחזקת זר למטופל. דרך אהבת העצמי! ההתבוננות הפנימית הנדרשת מכל מטפל, וחובתו יחד עם המטופל לשאוף לזיכוך , מהווה יכולת להיות צינור של אור קטן במצבים קשים.

עבודה מתוך רכות תשכלל את יכולתנו להתמודד עם התפקיד המורכב והמיוחד של להיות מטפל ואולי כך גם תצמצם את תחושת הזרות והפחד שעלולים להופיע בתחילת הטיפול.

אסיים מאמר זה בדבריו של ראלף וולדו אמרסון (1882-1803) פילוסוף ומשורר אמריקני חשוב:

"כשתעשה משהו עשרות פעמים תגלה פתאום שהוא קל, לא בגלל שטבע המשימה השתנה, אלא בגלל שתוך כדי העשייה החוזרת ונשנית משהו בך השתנה".