יציבה אורגאנית

נכתב על ידי: מיכל ריטר

אנשים רבים שואלים אותי: "מה היא יציבה נכונה?", מה צריך לעשות כדי שהיציבה שלי תהיה טובה?", 

"אמרו לי שאני צריך לחזק את שרירי הבטן והגב כדי שהיציבה שלי תהיה טובה ואז לא יהיו לי כאבי גב, האם זה נכון?", "האם אני צריכה לעמוד יותר זקוף, כדי שהיציבה שלי תהיה טובה?"

מתוך שאלות אלו בולטת הגישה שהיציבה מהווה מטרה שיש להגיע אליה.לדעתי, רצוי להתייחס ליציבה בצורה שונה. היציבה היא ביטוי לאופן בו האדם מאורגן.

במעקב שערכתי בקרב תלמידיי , 90% דווחו על כך שהם חשים "זקופים יותר", "גבוהים יותר" ו, או "יציבים יותר" בסוף שיעור אינטגרציה תפקודית. 98% מהתלמידים דווחו על תחושת נינוחות גדולה יותר מאשר בתחילת השיעור. בסוף השיעור התלמידים נעמדו והתחילו להלך בחדר ולא הפסיקו ללכת עד שלא בקשתי מהם לעצור. הייתה תחושה כאילו הם רוצים להמשיך לנוע עוד ועוד.

כיצד אפשר להסביר ממצאים אלו?

לפי מילון אבן שושן,"יציבה" מפורשת כ "מצב אברי הגוף בשעת עמידתו". "יציב" פירושו "קבוע, איתן, בלתי נתון לשינויים מהירים".

אבל, האם כשאנו עומדים אנו רוצים לעמוד בצורה קבועה, איתנה ובלתי ניתנת לשינוי?

כשאנחנו מתייחסים למושג "יציבה", רצוי להדגיש את השילוב בין סטאטי ודינאמי. המעניין הוא לעורר אצל האדם את הרצון לחפש את שווי המשקל הדינמי בעמידתו. כך, מצד אחד הוא ירגיש איתן וקבוע, הוא יוכל לעמוד זמן רב בלי להרגיש מאומץ, מצד שני, הוא יוכל בכל רגע שיבחר לצאת לפעולה מתוך עמידה זו.

אדם יוצר לעצמו מגבלות מכיוון שהדימוי העצמי שלו אינו תואם את הדמות האמתית שלו. הוא בטוח שאינו מסוגל לבצע פעולות מסוימות, הוא מגביל את ביצועיו וכך הוא נעשה מוגבל עוד יותר. הגבלה זו אפשר לראות בבירור ביציבתו של האדם.

לאה, אישה בת 83, הגיעה אליי וטענה שאינה חשה בטוח בהליכתה, היא פוחדת לפול ולכן ממעטת לצאת מהבית. בעבר, הייתה נוהגת לצאת כל יום להליכה בחוף הים, שם הייתה פוגשת את חברותיה ומבלה כך מספר שעות. מאז שנפלה ושברה את צוואר הירך, היא ממעטת לצאת ומרגישה שהיא עלולה ליפול בכל רגע. שוחחנו על כך שבעצם מבחינה הגיונית, כרגע, לאחר שיש לה צוואר ירך מחוזק בברגים (היא עברה ניתוח לקיבוע השבר), היא אמורה להיות בטוחה יותר מאשר לפני הנפילה (צפיפות העצם הדלילה שלה גרמה לשבר). לפיכך, הצעתי לה שננסה לבחון את תנועת הגוף במצבים קיצוניים שהיא עלולה להגיע אליהם בזמן ההליכה,מתוך מחשבה שעצם המפגש הזה יאפשר לה ביטחון בהליכתה. הצעתי ללאה להעביר משקל בעמידה קדימה וחזרה למרכז כשכל מספר העברות כאלו היא מדמה שיש אזור אחר בגוף אשר מוביל העברת משקל זו. פעם קצה האף מוביל, פעם הסנטר מוביל, עצם החזה, הטבור ופעם הברכיים. כך המצאנו חוטים דמיוניים שיעזור לה להעביר את משקלה קדימה. בדרך דומה היא התנסתה בהעברת משקל מהמרכז לאחור ומצד לצד.

בתחילה עשינו חקירה זו כשהיא מניחה את ידיה על ידיי, אחר כך ידיי היו מונחת כמה סנטימטרים מתחת לידיה, לשם ביטחון, ולבסוף ללא עזרת ידיי כלל. לאחר התנסות זו, לאה הרגישה שהיא מסוגלת ללכת באופן טבעי ובטוח יותר. היא יצאה מהגבולות שהיא עצמה יצרה לה. היא צחקה ואמרה שברגע שהפסיקה לצאת מהבית, היא יצרה לעצמה גבולות מלאכותיים אשר החמירו עוד יותר את הגבלת ההליכה שלה. הצעתי לה לנסות שוב ללכת לים ולהרגיש כיצד המרחב שמסביבה מאפשר לה להרחיב את יכולת התנועה שלה.

אם נצלם בהילוך איטי אדם בזמן עמידתו, נוכל להבחין בתנועה עדינה ומתמדת. כשאדם עומד על רגל אחת, מתבצעת תנועה קטנה ומשתנה במפרקי כף הרגל העומדת. תנועה זו מאפשרת לו לשמור על שווי משקל.

רקדנית פלמנקו, תלמידה שלי, הגיעה אליי עם בקשה לשכלל את היכולת שלה לעמוד על רגל אחת. היא הדגימה לי מספר צעדים שהיא צריכה לבצע במהלך הריקוד, בהם היא נשענת על רגל אחת, כאשר השנייה מבצעת רקיעות במקצבים שונים על הרצפה. כשראיתי את נעלי העקב האדומות, בהן היא מבצעת את הריקוד , הבנתי שיש מה להציע לכף הרגל הסגורה במשך שעות רבות בתוך "בית הסוהר" של נעליה. לפחות בית סוהר זה צבוע באדום. בקשתי ממנה לשכב על גבה לאורך המיטה והצעתי, באמצעות ידיי, תנועות שונות במפרקים הקטנים של כף הרגל. לא פשוט היה להציע תנועה לאזורים שפועלים כיחידה אחת בתוך הנעל. לאט, עם תשומת לב לאיכות התנועה המשתנה, בתנועות בלתי מופרדות בתחילה, בתנועת חלקו הפרוקסימלי של המפרק כשהדיסטאלי נשאר קבוע, נפגשה שוב הרקדנית ביחסים השונים בין חלקי כף הרגל שלה. היא אפשרה לי להניע את מפרקי כף הרגל ביתר קלות ובהנאה. כשהרקדנית קמה מהמיטה היא הרגישה את מגע כף הרגל שלה ברור יותר על הרצפה. מיד ניסתה לעמוד על רגל אחת ולרקוע בשנייה. בתחילה התבלבלה, היא לא יכלה לבצע את הרקיעות בצורה סדירה. "איזה יופי" אמרתי, "סימן שהצלחנו לבלבל לך את המוח!". הרקדנית נראתה מופתעת. הצעתי לה לנעול שוב את הנעליים האדומות ולנסות לשחק עם הרקיעות. כעבור כמה ניסיונות, הופיעו רקיעות מסודרות, בטוחות והיא לא הפסיקה לרקוד במשך כמה דקות. היא ציינה שהיא מרגישה זקופה יותר והתפלאה שהיא לא צריכה להתאמץ כדי להרים את בית החזה כפי שהיא עושה בדרך כלל. מעניין שכל השיעור היה ממוקד בתנועות הקטנות שבכף הרגל וההבדל המשמעותי שהיא הרגישה היה בתחושה שהשתנתה בבית החזה.

כשאנו עומדים, כפות רגלינו נשענות על הרצפה. הרצפה יציבה, קבועה ואיתנה. כיצד אפשר להעביר תחושה זו לאורך הגוף העומד מבלי לאבד את הנכונות לצאת לפעולה?

במהלך החיים אנו נפגשים במצבי לחץ, חרדה או דחק אשר משפיעים על איכות פעולותינו. כך נוספים אלמנטים פרזיטיים (כווץ שרירים ללא צורך) המסרבלים את הפעולה ונדרש מאמץ מיותר לביצועה. כשיש כווץ שרירי שאינו שייך לביצוע הפעולה, הוא מפריע ויוצר עוות בשלד, האדם זקוק לעבודת שרירים מיותרת בעמידתו, הוא מתעייף ואינו מרגיש מוכן לפעולה.

בשיעור פלדנקרייז, האדם בוחן מחדש את הרגליו, בתנאי מעבדה. הוא לומד לחוש הבדלים באיכות התנועה שהוא מבצע, הוא לומד להרגיש מחדש את היכולת להישען ולנצל השענות זו לחיסכון בעבודה שרירית. הוא יוצר לו רפרטואר עשיר יותר,שממנו הוא יכול לבחור אפשרויות חדשות. כשתנאי הלימוד מאפשרים למידה אורגנית, האדם יכול להסיר אלמנטים פרזיטים (לשחרר שרירים מכווצים ללא צורך) ולהתנועע בצורה אורגנית, בסיסית ויעילה. לכן, בסוף שיעור התלמיד ירגיש זקוף יותר, גבוה יותר ויציב יותר.

אפשר לזהות "עצלות" מסוימת במערכת העצבים שלנו. כאילו היא "מחפשת" דרכים להיות חסכונית יותר. מצד אחד, ברגע שאנחנו פועלים בצורה מסוימת, מתקבל הרגל ואז אין צורך לחשוב הרבה. אנחנו מסגלים לעצמינו הרגל זה ואיננו בודקים אם הוא מתאים לנו בתנאים אחרים. בנוסף לכך, כשמערכת העצבים "מזהה" כווץ שרירי באזור מסוים בגוף, זה "מדבק" אזורים נוספים וכך מרגישים

תחושת כווץ כללית. מצד שני, אם שרירים מכווצים מרפים באזור מסוים , זה "מדבק" ונוצרת תחושה של שחרור כללי. בשיעורים בשיטת פלדנקרייז אנחנו מנצלים "עצלות" או חסכונות זו של המערכת. במהלך השיעור התלמיד מתנסה בתנועה המתבצעת ללא אלמנטים פרזיטיים באזור מסוים בגוף, תחושה זו מועברת לכל הגוף וכך התלמיד מרגיש שהיציבה שלו השתנתה.

המורה לריקוד, ששלחה אליי את רקדנית הפלמנקו, הייתה סקרנית וביקשה לבוא לשיעור. היא התלוננה על כאב גב תחתון. במהלך השיעור, הצעתי באמצעות ידיי אפשרויות שונות של השענות בית החזה על המיטה. ניסיתי ללוות את תנועות הנשימה שלה תוך הדגשת ההישענות המשתנה של הצלעות בזמן הנשימה. לאט ובביטחון הרגשתי שבית החזה שלה משנה את צורתו תוך כמיהה להישענות המוצעת, הנשימה נעשתה עמוקה יותר, ברורה ונינוחה. כשהמורה לפלמנקו נעמדה, היא ציינה עד כמה היא מרגישה "מקורקעת, כאילו נטעו אותי ברצפה!". שאלתי מה עם כאבי הגב? והיא ענתה, "איני מרגישה שיש לי גב תחתון, אני מרגישה את בית החזה שלי ממלא את כל גופי".

היכולת לחוש את הנינוחות בהישענות על הקרקע ולאפשר לנשימה לזרום באופן חופשי, מאפשרים לאדם לחוש את עצמו בצורה ברורה יותר, ללא אלמנטים פרזיטיים.כך הוא מרגיש יציב ומוכן לפעול.

כשאדם לומד להשתמש בעצמו בצורה אורגנית, הוא מבין שהיציבה היא אמצעי ולא מטרה, היא דינאמית ומשתנה ומשמשת כבבואה לדרך בה הוא חי.